מקור משנה עבודה זרה
1 לִפְנֵי אֵידֵיהֶן שֶׁל גּוֹיִם שְׁלשָׁה יָמִים אָסוּר לָשֵׂאת וְלָתֵת עִמָּהֶן, לְהַשְׁאִילָן וְלִשְׁאֹל מֵהֶן, לְהַלְוֹתָן וְלִלְוֹת מֵהֶן, לְפָרְעָן וְלִפָּרַע מֵהֶן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, נִפְרָעִין מֵהֶן מִפְּנֵי שֶׁהוּא מֵצֵר לוֹ. אָמְרוּ לוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁמֵּצֵר הוּא עַכְשָׁיו, שָׂמֵחַ הוּא לְאַחַר זְמָן:
2 רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, שְׁלשָׁה יָמִים לִפְנֵיהֶם וּשְׁלשָׁה יָמִים לְאַחֲרֵיהֶם, אָסוּר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לִפְנֵי אֵידֵיהֶן אָסוּר, לְאַחַר אֵידֵיהֶן מֻתָּר:
3 וְאֵלּוּ אֵידֵיהֶן שֶׁל גּוֹיִם, קָלֶנְדָּא, וּסְטַרְנוּרָא, וּקְרָטֵסִים, וְיוֹם גְּנֻסְיָא שֶׁל מְלָכִים, וְיוֹם הַלֵּידָה, וְיוֹם הַמִּיתָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כָּל מִיתָה שֶׁיֶּשׁ בָּהּ שְׂרֵפָה, יֶשׁ בָּהּ עֲבוֹדָה זָרָה. וְשֶׁאֵין בָּהּ שְׂרֵפָה, אֵין בָּה עֲבוֹדָה זָרָה. יוֹם תִּגְלַחַת זְקָנוֹ וּבְלוֹרִיתוֹ, יוֹם שֶׁעָלָה בוֹ מִן הַיָּם, וְיוֹם שֶׁיָּצָא בוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִים, וְגוֹי שֶׁעָשָׂה מִשְׁתֶּה לִבְנוֹ, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא אוֹתוֹ הַיּוֹם וְאוֹתוֹ הָאִישׁ בִּלְבָד:
4 עִיר שֶׁיֶּשׁ בָּהּ עֲבוֹדָה זָרָה, חוּצָה לָהּ מֻתָּר. הָיָה חוּצָה לָהּ עֲבוֹדָה זָרָה, תּוֹכָהּ מֻתָּר. מַהוּ לֵילֵךְ לְשָׁם. בִּזְמַן שֶׁהַדֶּרֶךְ מְיֻחֶדֶת לְאוֹתוֹ מָקוֹם, אָסוּר. וְאִם הָיָה יָכוֹל לְהַלֵּךְ בָּהּ לְמָקוֹם אַחֵר, מֻתָּר. עִיר שֶׁיֶּשׁ בָּהּ עֲבוֹדָה זָרָה וְהָיוּ בָהּ חֲנֻיּוֹת מְעֻטָּרוֹת וְשֶׁאֵינָן מְעֻטָּרוֹת, זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה בְּבֵית שְׁאָן, וְאָמְרוּ חֲכָמִים, הַמְעֻטָּרוֹת אֲסוּרוֹת וְשֶׁאֵינָן מְעֻטָּרוֹת מֻתָּרוֹת:
5 אֵלּוּ דְבָרִים אֲסוּרִים לִמְכֹּר לְגוֹיִם, אִצְטְרוֹבָּלִין, וּבְנוֹת שׁוּחַ וּפְטוֹטְרוֹתֵיהֶן, וּלְבוֹנָה, וְתַרְנְגוֹל הַלָּבָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מֻתָּר לִמְכּוֹר לוֹ תַּרְנְגוֹל לָבָן בֵּין הַתַּרְנְגוֹלִין. וּבִזְמַן שֶׁהוּא בִפְנֵי עַצְמוֹ, קוֹטֵעַ אֶת אֶצְבָּעוֹ וּמוֹכְרוֹ לוֹ, לְפִי שֶׁאֵין מַקְרִיבִין חָסֵר לַעֲבוֹדָה זָרָה. וּשְׁאָר כָּל הַדְּבָרִים, סְתָמָן מֻתָּר, וּפֵרוּשָׁן אָסוּר. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אַף דֶּקֶל טָב וַחֲצָב וְנִקְלִיבָם אָסוּר לִמְכֹּר לְגוֹיִם:
6 מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִמְכֹּר בְּהֵמָה דַקָּה לְגוֹיִם, מוֹכְרִין. מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לִמְכֹּר, אֵין מוֹכְרִין. וּבְכָל מָקוֹם אֵין מוֹכְרִין לָהֶם בְּהֵמָה גַסָּה, עֲגָלִים וּסְיָחִים, שְׁלֵמִים וּשְׁבוּרִין. רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בִּשְׁבוּרָה. וּבֶן בְּתֵירָה מַתִּיר בְּסוּס:
7 אֵין מוֹכְרִין לָהֶם דֻּבִּין וַאֲרָיוֹת וְכָל דָּבָר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ נֵזֶק לָרַבִּים. אֵין בּוֹנִין עִמָּהֶם בָּסִילְקִי, גַּרְדּוֹם, וְאִצְטַדְיָא, וּבִימָה. אֲבָל בּוֹנִים עִמָּהֶם בִּימוֹסְיָאוֹת וּבֵית מֶרְחֲצָאוֹת. הִגִּיעוּ לַכִּפָּה שֶׁמַּעֲמִידִין בָּהּ עֲבוֹדָה זָרָה, אָסוּר לִבְנוֹת:
8 וְאֵין עוֹשִׂין תַּכְשִׁיטִין לַעֲבוֹדָה זָרָה, קֻטְלָאוֹת וּנְזָמִים וְטַבָּעוֹת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, בְּשָׂכָר מֻתָּר. אֵין מוֹכְרִין לָהֶם בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע, אֲבָל מוֹכֵר הוּא מִשֶּׁיִּקָּצֵץ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מוֹכֵר הוּא לוֹ עַל מְנָת לָקוֹץ. אֵין מַשְׂכִּירִין לָהֶם בָּתִּים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שָׂדוֹת. וּבְסוּרְיָא מַשְׂכִּירִין לָהֶם בָּתִּים, אֲבָל לֹא שָׂדוֹת. וּבְחוּץ לָאָרֶץ מוֹכְרִין לָהֶם בָּתִּים וּמַשְׂכִּירִין שָׂדוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מַשְׂכִּירִין לָהֶם בָּתִּים, אֲבָל לֹא שָׂדוֹת. וּבְסוּרְיָא מוֹכְרִין בָּתִּים וּמַשְׂכִּירִין שָׂדוֹת. וּבְחוּצָה לָאָרֶץ מוֹכְרִין אֵלּוּ וָאֵלּוּ:
9 אַף בִּמְקוֹם שֶׁאָמְרוּ לְהַשְׂכִּיר, לֹא לְבֵית דִּירָה אָמְרוּ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַכְנִיס לְתוֹכוֹ עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר דברים ז וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ. וּבְכָל מָקוֹם לֹא יַשְׂכִּיר לוֹ אֶת הַמֶּרְחָץ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִקְרָא עַל שְׁמוֹ:
10 אֵין מַעֲמִידִין בְּהֵמָה בְּפֻנְדְּקָאוֹת שֶׁל גּוֹיִם, מִפְּנֵי שֶׁחֲשׁוּדִין עַל הָרְבִיעָה. וְלֹא תִתְיַחֵד אִשָּׁה עִמָּהֶן, מִפְּנֵי שֶׁחֲשׁוּדִין עַל הָעֲרָיוֹת. וְלֹא יִתְיַחֵד אָדָם עִמָּהֶן, מִפְּנֵי שֶׁחֲשׁוּדִין עַל שְׁפִיכַת דָּמִים. בַּת יִשְׂרָאֵל לֹא תְיַלֵּד אֶת הַנָּכְרִית, מִפְּנֵי שֶׁמְּיַלֶּדֶת בֵּן לַעֲבוֹדָה זָרָה. אֲבָל נָכְרִית מְיַלֶּדֶת בַּת יִשְׂרָאֵל. בַּת יִשְׂרָאֵל לֹא תָנִיק בְּנָהּ שֶׁל נָכְרִית, אֲבָל נָכְרִית מְנִיקָה בְנָהּ שֶׁל יִשְׂרְאֵלִית בִּרְשׁוּתָהּ:
11 מִתְרַפְּאִין מֵהֶן רִפּוּי מָמוֹן, אֲבָל לֹא רִפּוּי נְפָשׁוֹת. וְאֵין מִסְתַּפְּרִין מֵהֶן בְּכָל מָקוֹם, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים מֻתָּר, אֲבָל לֹא בֵינוֹ לְבֵינוֹ:
12 אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁל גּוֹיִם אֲסוּרִין וְאִסּוּרָן אִסּוּר הֲנָאָה. הַיַּיִן, וְהַחֹמֶץ שֶׁל גּוֹיִם שֶׁהָיָה מִתְּחִלָּתוֹ יַיִן, וְחֶרֶס הַדְרִיָּנִי, וְעוֹרוֹת לְבוּבִין. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, בִּזְמַן שֶׁהַקֶּרַע שֶׁלּוֹ עָגוֹל, אָסוּר. מָשׁוּךְ, מֻתָּר. בָּשָׂר הַנִּכְנָס לַעֲבוֹדָה זָרָה, מֻתָּר. וְהַיּוֹצֵא, אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְזִבְחֵי מֵתִים, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. הַהוֹלְכִין לַתַּרְפּוּת, אָסוּר לָשֵׂאת וְלָתֵת עִמָּהֶם. וְהַבָּאִין, מֻתָּרִין:
13 נוֹדוֹת הַגּוֹיִם וְקַנְקַנֵּיהֶן וְיַיִן שֶׁל יִשְׂרָאֵל כָּנוּס בָּהֶן, אֲסוּרִין, וְאִסּוּרָן אִסּוּר הֲנָאָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין אִסּוּרָן אִסּוּר הֲנָאָה. הַחַרְצַנִּים וְהַזַּגִּין שֶׁל גּוֹיִם אֲסוּרִין, וְאִסּוּרָן אִסּוּר הֲנָאָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לַחִין, אֲסוּרִין, יְבֵשִׁין, מֻתָּרִין. הַמֻּרְיָס וּגְבִינוֹת בֵּית אֻנְיָקִי שֶׁל גּוֹיִם אֲסוּרִין, וְאִסּוּרָן אִסּוּר הֲנָאָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין אִסּוּרָן אִסּוּר הֲנָאָה:
14 אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, שָׁאַל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, כְּשֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ. אָמַר לוֹ, מִפְּנֵי מָה אָסְרוּ גְבִינוֹת הַגּוֹיִם. אָמַר לוֹ, מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲמִידִין אוֹתָהּ בְּקֵבָה שֶׁל נְבֵלָה. אָמַר לוֹ, וַהֲלֹא קֵבַת עוֹלָה חֲמוּרָה מִקֵּבַת נְבֵלָה, וְאָמְרוּ, כֹּהֵן שֶׁדַּעְתּוֹ יָפָה, שׂוֹרְפָהּ חַיָּה. וְלֹא הוֹדוּ לוֹ, אֲבָל אָמְרוּ, אֵין נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין. חָזַר, אָמַר לוֹ, מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲמִידִין אוֹתָהּ בְּקֵבַת עֶגְלֵי עֲבוֹדָה זָרָה. אָמַר לוֹ, אִם כֵּן, לָמָּה לֹא אֲסָרוּהָ בַהֲנָאָה. הִשִּׂיאוֹ לְדָבָר אַחֵר, אָמַר לוֹ, יִשְׁמָעֵאל אָחִי, הֵיאַךְ אַתָּה קוֹרֵא שיר השירים א, כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן, אוֹ כִּי טוֹבִים דֹּדַיִךְ. אָמַר לוֹ, כִּי טוֹבִים דֹּדַיִךְ. אָמַר לוֹ, אֵין הַדָּבָר כֵּן, שֶׁהֲרֵי חֲבֵרוֹ מְלַמֵּד עָלָיו, לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים:
15 אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁל גּוֹיִם אֲסוּרִין וְאֵין אִסּוּרָן אִסּוּר הֲנָאָה. חָלָב שֶׁחֲלָבוֹ גוֹי וְאֵין יִשְׂרָאֵל רוֹאֵהוּ, וְהַפַּת, וְהַשֶּׁמֶן שֶׁלָּהֶן. רַבִּי וּבֵית דִּינוֹ הִתִּירוּ בַשֶּׁמֶן. וּשְׁלָקוֹת, וּכְבָשִׁין שֶׁדַּרְכָּן לָתֵת לְתוֹכָן יַיִן וָחֹמֶץ, וְטָרִית טְרוּפָה, וְצִיר שֶׁאֵין בָּהּ דָּגָה כִלְבִּית שׁוֹטֶטֶת בּוֹ, וְהַחִלָּק, וְקֹרֶט שֶׁל חִלְתִּית, וּמֶלַח סַלְקוֹנְטִית, הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין וְאֵין אִסּוּרָן אִסּוּר הֲנָאָה:
16 אֵלּוּ מֻתָּרִין בַּאֲכִילָה. חָלָב שֶׁחֲלָבוֹ גוֹי וְיִשְׂרָאֵל רוֹאֵהוּ. וְהַדְּבַשׁ. וְהַדַּבְדָּנִיּוֹת אַף עַל פִּי שֶׁמְּנַטְּפִין, אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם הֶכְשֵׁר מַשְׁקֶה. וּכְבָשִׁין שֶׁאֵין דַּרְכָּן לָתֵת לְתוֹכָן יַיִן וָחֹמֶץ. וְטָרִית שֶׁאֵינָהּ טְרוּפָה. וְצִיר שֶׁיֶּשׁ בָּהּ דָּגָה. וְעָלֶה שֶׁל חִלְתִּית. וְזֵיתִים גְּלֻסְקָאוֹת הַמְגֻלְגָּלִין. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, הַשְּׁלוּחִין, אֲסוּרִין. הַחֲגָבִים הַבָּאִים מִן הַסְּלוּלָה, אֲסוּרִין. מִן הַהַפְתֵּק, מֻתָּרִין. וְכֵן לִתְרוּמָה:
17 כָּל הַצְּלָמִים אֲסוּרִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵן נֶעֱבָדִין פַּעַם אַחַת בַּשָּׁנָה, דִבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא כָל שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ מַקֵּל אוֹ צִפּוֹר אוֹ כַדּוּר. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כֹּל שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ כָל דָּבָר:
18 הַמּוֹצֵא שִׁבְרֵי צְלָמִים, הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִים. מָצָא תַבְנִית יָד אוֹ תַבְנִית רֶגֶל, הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִים, מִפְּנֵי שֶׁכַּיּוֹצֵא בָהֶן נֶעֱבָד:
19 הַמּוֹצֵא כֵלִים וַעֲלֵיהֶם צוּרַת חַמָּה, צוּרַת לְבָנָה, צוּרַת דְּרָקוֹן, יוֹלִיכֵם לְיָם הַמֶּלַח. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, שֶׁעַל הַמְכֻבָּדִין, אֲסוּרִים. שֶׁעַל הַמְבֻזִּין, מֻתָּרִין. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, שׁוֹחֵק וְזוֹרֶה לָרוּחַ אוֹ מַטִּיל לַיָּם. אָמְרוּ לוֹ, אַף הוּא נַעֲשֶׂה זֶבֶל, שֶׁנֶּאֱמַר דברים יג וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם:
20 שָׁאַל פְּרוֹקְלוֹס בֶּן פִלוֹסְפוֹס אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּעַכּוֹ, שֶׁהָיָה רוֹחֵץ בַּמֶּרְחָץ שֶׁל אַפְרוֹדִיטִי, אָמַר לוֹ, כָּתוּב בְּתוֹרַתְכֶם, וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם. מִפְּנֵי מָה אַתָּה רוֹחֵץ בַּמֶּרְחָץ שֶׁל אַפְרוֹדִיטִי. אָמַר לוֹ, אֵין מְשִׁיבִין בַּמֶּרְחָץ. וּכְשֶׁיָּצָא אָמַר לוֹ, אֲנִי לֹא בָאתִי בִגְבוּלָהּ, הִיא בָאתָה בִגְבוּלִי, אֵין אוֹמְרִים, נַעֲשֶׂה מֶרְחָץ לְאַפְרוֹדִיטִי נוֹי, אֶלָּא אוֹמְרִים, נַעֲשֶׂה אַפְרוֹדִיטִי נוֹי לַמֶּרְחָץ. דָּבָר אַחֵר, אִם נוֹתְנִין לְךָ מָמוֹן הַרְבֵּה, אִי אַתָּה נִכְנָס לַעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלְּךָ עָרוֹם וּבַעַל קֶרִי וּמַשְׁתִּין בְּפָנֶיהָ, וְזוֹ עוֹמֶדֶת עַל פִּי הַבִּיב וְכָל הָעָם מַשְׁתִּינִין לְפָנֶיהָ. לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא אֱלֹהֵיהֶם. אֶת שֶׁנּוֹהֵג בּוֹ מִשּׁוּם אֱלוֹהַּ, אָסוּר. וְאֶת שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג בּוֹ מִשּׁוּם אֱלוֹהַּ, מֻתָּר:
21 הַגּוֹיִם הָעוֹבְדִים אֶת הֶהָרִים וְאֶת הַגְּבָעוֹת, הֵן מֻתָּרִין וּמַה שֶּׁעֲלֵיהֶם אֲסוּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר דברים ז לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם וְלָקַחְתָּ. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, שם יב אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים, וְלֹא הֶהָרִים אֱלֹהֵיהֶם. אֱלֹהֵיהֶם עַל הַגְּבָעוֹת, וְלֹא הַגְּבָעוֹת אֱלֹהֵיהֶם. וּמִפְּנֵי מָה אֲשֵׁרָה אֲסוּרָה, מִפְּנֵי שֶׁיֶּשׁ בָּהּ תְּפִיסַת יָד אָדָם, וְכֹל שֶׁיֶּשׁ בָּהּ תְּפִיסַת יְדֵי אָדָם אָסוּר. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אֲנִי אוֹבִין וְאָדוּן לְפָנֶיךָ. כָּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא הַר גָּבוֹהַּ וְגִבְעָה נִשָּׂאָה וְעֵץ רַעֲנָן, דַּע שֶׁיֶּשׁ שָׁם עֲבוֹדָה זָרָה:
22 מִי שֶׁהָיָה בֵיתוֹ סָמוּךְ לַעֲבוֹדָה זָרָה וְנָפַל, אָסוּר לִבְנוֹתוֹ. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה, כּוֹנֵס בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת וּבוֹנֶה. הָיָה שֶׁלּוֹ וְשֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה, נִדּוֹן מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה. אֲבָנָיו עֵצָיו וַעֲפָרוֹ, מְטַמְּאִין כַּשֶּׁרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר דברים ז שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כַּנִּדָּה, שֶׁנֶּאֱמַר ישעיה ל תִּזְרֵם כְּמוֹ דָוָה, צֵא תֹּאמַר לוֹ, מַה נִּדָּה מְטַמְּאָה בְמַשָּׂא, אַף עֲבוֹדָה זָרָה מְטַמְּאָה בְמַשָּׂא:
23 שְׁלשָׁה בָתִּים הֵן. בַּיִת שֶׁבָּנוּי מִתְּחִלָּה לַעֲבוֹדָה זָרָה, הֲרֵי זֶה אָסוּר. סִיְּדוֹ וְכִיְּרוֹ לַעֲבוֹדָה זָרָה וְחִדֵּשׁ, נוֹטֵל מַה שֶּׁחִדֵּשׁ. הִכְנִיס לְתוֹכָה עֲבוֹדָה זָרָה וְהוֹצִיאָהּ, הֲרֵי זֶה מֻתָּר. שָׁלשׁ אֲבָנִים הֵן. אֶבֶן שֶׁחֲצָבָהּ מִתְּחִלָּה לְבִימוֹס, הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה. סִיְּדָהּ וְכִיְּרָהּ לְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה וְחִדֵּשׁ, נוֹטֵל מַה שֶּׁחִדֵּשׁ. הֶעֱמִיד עָלֶיהָ עֲבוֹדָה זָרָה וְסִלְּקָהּ, הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת. שָׁלשׁ אֲשֵׁרוֹת הֵן. אִילָן שֶׁנְּטָעוֹ מִתְּחִלָּה לְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה, הֲרֵי זֶה אָסוּר. גִּדְּעוֹ וּפִסְּלוֹ לְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה וְהֶחֱלִיף, נוֹטֵל מַה שֶּׁהֶחֱלִיף. הֶעֱמִיד תַּחְתֶּיהָ עֲבוֹדָה זָרָה וּבִטְּלָהּ, הֲרֵי זֶה מֻתָּר. אֵיזוֹ הִיא אֲשֵׁרָה, כֹּל שֶׁיֵּשׁ תַּחְתֶּיהָ עֲבוֹדָה זָרָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כֹּל שֶׁעוֹבְדִין אוֹתָהּ. וּמַעֲשֶׂה בְצַיְדָּן בְּאִילָן שֶׁהָיוּ עוֹבְדִין אוֹתוֹ, וּמָצְאוּ תַחְתָּיו גָּל. אָמַר לָהֶן רַבִּי שִׁמְעוֹן, בִּדְקוּ אֶת הַגַּל הַזֶּה, וּבְדָקוּהוּ וּמָצְאוּ בוֹ צוּרָה. אָמַר לָהֶן, הוֹאִיל וְלַצּוּרָה הֵן עוֹבְדִין, נַתִּיר לָהֶן אֶת הָאִילָן:
24 לֹא יֵשֵׁב בְּצִלָּהּ. וְאִם יָשַׁב, טָהוֹר. וְלֹא יַעֲבֹר תַּחְתֶּיהָ. וְאִם עָבַר, טָמֵא. הָיְתָה גוֹזֶלֶת אֶת הָרַבִּים, וְעָבַר תַּחְתֶּיהָ, טָהוֹר. וְזוֹרְעִין תַּחְתֶּיהָ יְרָקוֹת בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים אֲבָל לֹא בִימוֹת הַחַמָּה. וְהַחֲזָרִין, לֹא בִימוֹת הַחַמָּה וְלֹא בִימוֹת הַגְּשָׁמִים. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף לֹא יְרָקוֹת בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, מִפְּנֵי שֶׁהַנְּמִיָּה נוֹשֶׁרֶת עֲלֵיהֶן וְהֹוָה לָהֶן לְזָבֶל:
25 נָטַל מִמֶּנָּה עֵצִים, אֲסוּרִים בַּהֲנָאָה. הִסִּיק בָּהֶן אֶת הַתַּנּוּר, אִם חָדָשׁ, יֻתַּץ. וְאִם יָשָׁן, יֻצַּן. אָפָה בוֹ אֶת הַפַּת, אֲסוּרָה בַהֲנָאָה. נִתְעָרְבָה בַאֲחֵרוֹת, כֻּלָּן אֲסוּרוֹת בַּהֲנָאָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יוֹלִיךְ הֲנָאָה לְיָם הַמֶּלַח. אָמְרוּ לוֹ, אֵין פִּדְיוֹן לַעֲבוֹדָה זָרָה. נָטַל הֵימֶנָּה כַרְכֹּר, אָסוּר בַּהֲנָאָה. אָרַג בּוֹ אֶת הַבֶּגֶד, הַבֶּגֶד אָסוּר בַּהֲנָאָה. נִתְעָרֵב בַּאֲחֵרִים וַאֲחֵרִים בַּאֲחֵרִים, כֻּלָּן אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יוֹלִיךְ הֲנָאָה לְיָם הַמֶּלַח. אָמְרוּ לוֹ, אֵין פִּדְיוֹן לַעֲבוֹדָה זָרָה:
26 כֵּיצַד מְבַטְּלָהּ. קִרְסֵם, וְזֵרַד, נָטַל מִמֶּנָּה מַקֵּל אוֹ שַׁרְבִיט, אֲפִלּוּ עָלֶה, הֲרֵי זוֹ בְטֵלָה. שְׁפָיָהּ לְצָרְכָּהּ, אֲסוּרָה. שֶׁלֹּא לְצָרְכָּהּ, מֻתֶּרֶת:
27 רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, שָׁלשׁ אֲבָנִים זוֹ בְצַד זוֹ בְּצַד מַרְקוּלִיס, אֲסוּרוֹת. וּשְׁתַּיִם, מֻתָּרוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, שֶׁנִּרְאוֹת עִמּוֹ, אֲסוּרוֹת. וְשֶׁאֵין נִרְאוֹת עִמּוֹ, מֻתָּרוֹת:
28 מָצָא בְרֹאשׁוֹ מָעוֹת, כְּסוּת אוֹ כֵלִים, הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין. פַּרְכִּילֵי עֲנָבִים וַעֲטָרוֹת שֶׁל שִׁבֳּלִים וְיֵינוֹת וּשְׁמָנִים וּסְלָתוֹת וְכָל דָּבָר שֶׁכַּיּוֹצֵא בוֹ קָרֵב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, אָסוּר:
29 עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁהָיָה לָהּ גִנָּה אוֹ מֶרְחָץ, נֶהֱנִין מֵהֶן שֶׁלֹּא בְטוֹבָה וְאֵין נֶהֱנִין מֵהֶן בְּטוֹבָה. הָיָה שֶׁלָּהּ וְשֶׁל אֲחֵרִים, נֶהֱנִין מֵהֶן בֵּין בְּטוֹבָה וּבֵין שֶׁלֹּא בְטוֹבָה:
30 עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל נָכְרִי, אֲסוּרָה מִיָּד. וְשֶׁל יִשְׂרָאֵל, אֵין אֲסוּרָה עַד שֶׁתֵּעָבֵד. נָכְרִי מְבַטֵּל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלּוֹ וְשֶׁל חֲבֵרוֹ, וְיִשְׂרָאֵל אֵינוֹ מְבַטֵּל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל נָכְרִי. הַמְבַטֵּל עֲבוֹדָה זָרָה, בִּטֵּל מְשַׁמְּשֶׁיהָ. בִּטֵּל מְשַׁמְּשֶׁיהָ, מְשַׁמְּשֶׁיהָ מֻתָּרִין וְהִיא אֲסוּרָה:
31 כֵּיצַד מְבַטְּלָהּ, קָטַע רֹאשׁ אָזְנָהּ, רֹאשׁ חָטְמָהּ, רֹאשׁ אֶצְבָּעָהּ, פְּחָסָהּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא חִסְּרָהּ, בִּטְּלָהּ. רָקַק בְּפָנֶיהָ, הִשְׁתִּין בְּפָנֶיהָ, גְּרָרָהּ, וְזָרַק בָּהּ אֶת הַצּוֹאָה, הֲרֵי זוֹ אֵינָהּ בְּטֵלָה. מְכָרָהּ אוֹ מִשְׁכְּנָהּ, רַבִּי אוֹמֵר, בִּטֵּל. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא בִטֵּל:
32 עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁהִנִּיחוּהָ עוֹבְדֶיהָ בִּשְׁעַת שָׁלוֹם, מֻתֶּרֶת. בִּשְׁעַת מִלְחָמָה, אֲסוּרָה. בִּימוֹסְיָאוֹת שֶׁל מְלָכִים, הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרוֹת, מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲמִידִין אוֹתָם בְּשָׁעָה שֶׁהַמְּלָכִים עוֹבְרִים:
33 שָׁאֲלוּ אֶת הַזְּקֵנִים בְּרוֹמִי, אִם אֵין רְצוֹנוֹ בַּעֲבוֹדָה זָרָה, לָמָה אֵינוֹ מְבַטְּלָהּ. אָמְרוּ לָהֶן, אִלּוּ לְדָבָר שֶׁאֵין צֹרֶךְ לָעוֹלָם בּוֹ הָיוּ עוֹבְדִין, הָיָה מְבַטְּלוֹ. הֲרֵי הֵן עוֹבְדִין לַחַמָּה וְלַלְּבָנָה וְלַכּוֹכָבִים וְלַמַּזָּלוֹת. יְאַבֵּד עוֹלָמוֹ מִפְּנֵי הַשּׁוֹטִים. אָמְרוּ לָהֶן, אִם כֵּן, יְאַבֵּד דָּבָר שֶׁאֵין צֹרֶךְ לָעוֹלָם בּוֹ וְיַנִּיחַ דָּבָר שֶׁצֹּרֶךְ הָעוֹלָם בּוֹ. אָמְרוּ לָהֶן, אַף אָנוּ מַחֲזִיקִין יְדֵי עוֹבְדֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ, שֶׁאוֹמְרִים, תֵּדְעוּ שֶׁהֵן אֱלוֹהוֹת, שֶׁהֲרֵי הֵן לֹא בָטָלוּ:
34 לוֹקְחִין גַּת בְּעוּטָה מִן הַגּוֹי אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נוֹטֵל בְּיָדוֹ וְנוֹתֵן לַתַּפּוּחַ. וְאֵינוֹ נַעֲשֶׂה יֵין נֶסֶךְ, עַד שֶׁיֵּרֵד לַבּוֹר. יָרַד לַבּוֹר, מַה שֶּׁבַּבּוֹר אָסוּר, וְהַשְּׁאָר מֻתָּר:
35 דּוֹרְכִין עִם הַגּוֹי בַּגַּת, אֲבָל לֹא בוֹצְרִין עִמּוֹ. יִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְטֻמְאָה, לֹא דוֹרְכִין וְלֹא בוֹצְרִין עִמּוֹ, אֲבָל מוֹלִיכִין עִמּוֹ חָבִיּוֹת לַגַּת, וּמְבִיאִין עִמּוֹ מִן הַגָּת. נַחְתּוֹם שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְטֻמְאָה, לֹא לָשִׁין וְלֹא עוֹרְכִין עִמּוֹ, אֲבָל מוֹלִיכִין עִמּוֹ פַת לַפַּלְטֵר:
36 גּוֹי שֶׁנִּמְצָא עוֹמֵד בְּצַד הַבּוֹר שֶׁל יַיִן, אִם יֶשׁ לוֹ עָלָיו מִלְוָה, אָסוּר. אֵין לוֹ עָלָיו מִלְוָה, מֻתָּר. נָפַל לַבּוֹר וְעָלָה, וּמְדָדוֹ בַקָּנֶה, הִתִּיז אֶת הַצִּרְעָה בַקָּנֶה אוֹ שֶׁהָיָה מְטַפֵּחַ עַל פִּי חָבִית מְרֻתַּחַת, בְּכָל אֵלּוּ הָיָה מַעֲשֶׂה, וְאָמְרוּ יִמָּכֵר. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. נָטַל אֶת הֶחָבִית וּזְרָקָהּ בַּחֲמָתוֹ לַבּוֹר, זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה וְהִכְשִׁירוּ:
37 הַמְטַהֵר יֵינוֹ שֶׁל נָכְרִי וְנוֹתְנוֹ בִרְשׁוּתוֹ בְּבַיִת הַפָּתוּחַ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, בְּעִיר שֶׁיֶּשׁ בָּהּ גּוֹיִם וְיִשְׂרְאֵלִים, מֻתָּר. בְּעִיר שֶׁכֻּלָּהּ גּוֹיִם, אָסוּר, עַד שֶׁיּוֹשִׁיב שׁוֹמֵר. וְאֵין הַשּׁוֹמֵר צָרִיךְ לִהְיוֹת יוֹשֵׁב וּמְשַׁמֵּר. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹצֵא וְנִכְנָס, מֻתָּר. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, כָּל רְשׁוּת גּוֹיִם אַחַת הִיא:
38 הַמְּטַהֵר יֵינוֹ שֶׁל נָכְרִי וְנוֹתְנוֹ בִרְשׁוּתוֹ, וְהַלָּה כוֹתֵב לוֹ, הִתְקַבַּלְתִּי מִמְּךָ מָעוֹת, מֻתָּר. אֲבָל אִם יִרְצֶה יִשְׂרָאֵל לְהוֹצִיאוֹ וְאֵינוֹ מַנִּיחוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן לוֹ אֶת מְעוֹתָיו, זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה בְבֵית שְׁאָן, וְאָסְרוּ חֲכָמִים:
39 הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ בְיֵין נֶסֶךְ, שְׂכָרוֹ אָסוּר. שְׂכָרוֹ לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ מְלָאכָה אַחֶרֶת, אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר לוֹ הֲעֲבֵר לִי חָבִית שֶׁל יֵין נֶסֶךְ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, שְׂכָרוֹ מֻתָּר. הַשׂוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר לְהָבִיא עָלֶיהָ יֵין נֶסֶךְ, שְׂכָרָהּ אָסוּר. שְׂכָרָהּ לֵישֵׁב עָלֶיהָ, אַף עַל פִּי שֶׁהִנִּיחַ הַגּוֹי לְגִינוֹ עָלֶיהָ, שְׂכָרָהּ מֻתָּר:
40 יֵין נֶסֶךְ שֶׁנָּפַל עַל גַּבֵּי עֲנָבִים, יְדִיחֵן וְהֵן מֻתָּרוֹת. וְאִם הָיוּ מְבֻקָּעוֹת, אֲסוּרוֹת. נָפַל עַל גַבֵּי תְאֵנִים אוֹ עַל גַּבֵּי תְמָרִים, אִם יֵשׁ בָּהֶן בְּנוֹתֵן טַעַם, אָסוּר. מַעֲשֶׂה בְּבַיְתוֹס בֶּן זוֹנָן שֶׁהֵבִיא גְרוֹגָרוֹת בִּסְפִינָה, וְנִשְׁתַּבְּרָה חָבִית שֶׁל יֵין נֶסֶךְ וְנָפַל עַל גַּבֵּיהֶן, וְשָׁאַל לַחֲכָמִים וְהִתִּירוּם. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁבַּהֲנָאָתוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם, אָסוּר. כֹּל שֶׁאֵין בַּהֲנָאָתוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם, מֻתָּר, כְּגוֹן חֹמֶץ שֶׁנָּפַל עַל גַּבֵּי גְרִיסִין:
41 נָכְרִי שֶׁהָיָה מַעֲבִיר עִם יִשְׂרָאֵל כַּדֵּי יַיִן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, אִם הָיָה בְחֶזְקַת הַמִּשְׁתַּמֵּר, מֻתָּר. אִם הוֹדִיעוֹ שֶׁהוּא מַפְלִיג, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁתֹּם וְיִסְתֹּם וְיִגֹּב. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כְּדֵי שֶׁיִּפְתַּח וְיָגוּף וְתִגֹּב:
42 הַמַּנִּיחַ יֵינוֹ בְקָרוֹן אוֹ בִסְפִינָה וְהָלַךְ לוֹ בְקַפַּנְדַּרְיָא, נִכְנַס לַמְּדִינָה וְרָחַץ, מֻתָּר. אִם הוֹדִיעוֹ שֶׁהוּא מַפְלִיג, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁתֹּם וְיִסְתֹּם וְיִגֹּב. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כְּדֵי שֶׁיִּפְתַּח וְיָגוּף וְתִגֹּב. הַמַּנִּיחַ נָכְרִי בַחֲנוּת, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹצֵא וְנִכְנָס, מֻתָּר. וְאִם הוֹדִיעוֹ שֶׁהוּא מַפְלִיג, כְּדֵי שֶׁיִשְׁתֹּם וְיִסְתֹּם וְיִגֹּב. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כְּדֵי שֶׁיִּפְתַּח וְיָגוּף וְתִגֹּב:
43 הָיָה אוֹכֵל עִמּוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן וְהִנִּיחַ לְגִינָה עַל הַשֻּׁלְחָן, וּלְגִינָה עַל הַדֻּלְבְּקִי, וְהִנִּיחוֹ וְיָצָא, מַה שֶּׁעַל הַשֻּׁלְחָן, אָסוּר. וּמַה שֶּׁעַל הַדֻּלְבְּקִי, מֻתָּר. וְאִם אָמַר לוֹ הֱוֵי מוֹזֵג וְשׁוֹתֶה, אַף שֶׁעַל הַדֻּלְבְּקִי אָסוּר. חָבִיּוֹת פְּתוּחוֹת, אֲסוּרוֹת. סְתוּמוֹת, כְּדֵי שֶׁיִּפְתַּח וְיָגוּף וְתִגֹּב:
44 בַּלֶּשֶׁת גּוֹיִם שֶׁנִּכְנְסָה לָעִיר בִּשְׁעַת שָׁלוֹם, חָבִיּוֹת פְּתוּחוֹת, אֲסוּרוֹת. סְתוּמוֹת, מֻתָּרוֹת. בִּשְׁעַת מִלְחָמָה, אֵלּוּ וָאֵלּוּ מֻתָּרוֹת, לְפִי שֶׁאֵין פְּנַאי לְנַסֵּךְ:
45 אֻמָּנִין שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׁלַח לָהֶם נָכְרִי חָבִית שֶׁל יֵין נֶסֶךְ בִּשְׂכָרָן, מֻתָּרִים לוֹמַר לוֹ תֵּן לָנוּ אֶת דָּמֶיהָ. וְאִם מִשֶּׁנִּכְנְסָה לִרְשׁוּתָן, אָסוּר. הַמּוֹכֵר יֵינוֹ לַנָּכְרִי, פָּסַק עַד שֶׁלֹּא מָדַד, דָּמָיו מֻתָּרִין. מָדַד עַד שֶׁלֹּא פָסַק, דָּמָיו אֲסוּרִין. נָטַל אֶת הַמַּשְׁפֵּךְ וּמָדַד לְתוֹךְ צְלוֹחִיתוֹ שֶׁל נָכְרִי, וְחָזַר וּמָדַד לְתוֹךְ צְלוֹחִיתוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אִם יֶשׁ בּוֹ עַכֶּבֶת יַיִן, אָסוּר. הַמְעָרֶה מִכְּלִי אֶל כְּלִי, אֶת שֶׁעֵרָה מִמֶּנּוּ, מֻתָּר. וְאֶת שֶׁעֵרָה לְתוֹכוֹ, אָסוּר:
46 יֵין נֶסֶךְ אָסוּר, וְאוֹסֵר בְּכָל שֶׁהוּא. יַיִן בְּיַיִן וּמַיִם בְּמַיִם, בְּכָל שֶׁהוּא. יַיִן בְּמַיִם וּמַיִם בְּיַיִן, בְּנוֹתֵן טָעַם. זֶה הַכְּלָל, מִין בְּמִינוֹ, בְּמַשֶּׁהוּ. וְשֶׁלֹּא בְמִינוֹ, בְּנוֹתֵן טָעַם:
47 אֵלּוּ אֲסוּרִין, וְאוֹסְרִין בְּכָל שֶׁהֵן. יֵין נֶסֶךְ, וַעֲבוֹדָה זָרָה, וְעוֹרוֹת לְבוּבִין, וְשׁוֹר הַנִּסְקָל, וְעֶגְלָה עֲרוּפָה, וְצִפֹּרֵי מְצֹרָע, וּשְׂעַר נָזִיר, וּפֶטֶר חֲמוֹר, וּבָשָׂר בְּחָלָב, וְשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, וְחֻלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בָעֲזָרָה, הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין וְאוֹסְרִין בְּכָל שֶׁהֵן:
48 יֵין נֶסֶךְ שֶׁנָּפַל לְבוֹר, כֻּלּוֹ אָסוּר בַּהֲנָאָה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, יִמָּכֵר כֻּלּוֹ לְנָכְרִי, חוּץ מִדְּמֵי יֵין נֶסֶךְ שֶׁבּוֹ:
49 גַּת שֶׁל אֶבֶן שֶׁזִּפְּתָהּ גּוֹי, מְנַגְּבָהּ וְהִיא טְהוֹרָה. וְשֶׁל עֵץ, רַבִּי אוֹמֵר, יְנַגֵּב. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יִקְלֹף אֶת הַזֶּפֶת. וְשֶׁל חֶרֶס, אַף עַל פִּי שֶׁקָּלַף אֶת הַזֶּפֶת, הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה:
50 הַלּוֹקֵחַ כְּלֵי תַשְׁמִישׁ מִן הַגּוֹי, אֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַטְבִּיל, יַטְבִּיל. לְהַגְעִיל, יַגְעִיל. לְלַבֵּן בָּאוּר, יְלַבֵּן בָּאוּר. הַשַּׁפּוּד וְהָאַסְכְּלָה, מְלַבְּנָן בָּאוּר. הַסַּכִּין, שָׁפָהּ וְהִיא טְהוֹרָה:
פירוש משנת ארץ ישראל על משנה עבודה זרה, נספח
1 נספח - העולם האלילי שחז"ל הכירו ולו התנגדו
2 אלילויות רבות רחשו 'ופעלו' בארץ ישראל. היו כאן דמויות אליליות מכנען, ומעמים בסביבה שלכל אחד מהם היו אלים ייחודיים. למעגל זה הצטרפו אלילים יווניים ולאחר מכן אלים רומאיים, הנפוצים בארץ. קל אפוא למנות את רשימת האלים הנזכרים בספרות הארץ ישראלית היהודית והנוכרית. קשה יותר לדעת מה הייתה תפוצתם. כמה אלים היו מִשְנִיים וכמה פופולריים הרבה יותר. אחת הדרכים שמציעים החוקרים היא לבדוק את האלים המופיעים על מטבעות הערים. כל עיר שטבעה מטבעות בחרה באלים כאלה או אחרים, ושיטת הבחירות הללו מייצגת אולי את השקפת התושבים. ברם, להערכתנו בחירת דמויות האלים היא החלטה פורמאלית של המנהיגות, פרי משא ומתן עם השלטונות. ולפיכך איננו רואים בה עדות למידת ה'פופולריות' של האלים במרחב הנוכרי בארץ.
3 בספרות חז"ל נזכרים אלים רבים 'ממוצא' יווני גד, טיכי, אפרודיטה ועוד, ממוצא ארמי כגון 'בעל עמו', 'פני-בעל' או אדומי כגון קוץ או אפילו אל צפון סורי כמו נבו. כמו כן מעט אלים ממוצא רומי כגון מרקוריס. בנוסף שררה בארץ ישראל עבודת הקיסר כאל, האימפריה הייתה ישות אלילית אלוהית, שהקיסר שהיה בעל אנוש רגיל, נחשב בה לאלוה. ברור שחכמים לא נמנעו מלהזכיר את שם האלים, כמו גם להביאם בכינויי גנאי. עם זאת האזכורים מקריים ואי אפשר ללמוד מהם מה הייתה מידת תפוצתם. אדרבה בשביל חכמים כל האלים הם עבודה זרה, ואין להם אופי 'אישי'. כך למשל שומעים אנו על היריד האלילי ביותר באלה אשר בחברון בוטנה טרבינתוס. אבל חכמים המזכירים את היריד, אינם טורחים לספר לנו לאיזה אל הוקדש היריד.
4 כלי מחקר טוב יותר הם רשימת הצלמיות שנמצאו בארץ. הצלמיות הן דמויות אלים קטנות שבכל בית היו כמה מהן, עשויות חרס או מתכת. בחירת הדמויות היא החלטה אישית של כל בעל בית. הבחירה הייתה מקרית למדי. חלק מהן ניצבו רק כקישוט, צלמיות אחרות הוצבו בפינת הפולחן הביתית, מיכל מזבח קטורת קטן. אין צריך לומר שבבתים יהודיים כמעט ולא נמצאו צלמיות. להיפך, האזורים שבהם יש יישוב יהודי מתייחדים בכך שכמעט אין בהם צלמיות או מזבחונים. זאת להוציא מעט חריגים שיש לדון בכל אחד מהם במקומו. כמובן בבדיקה יש לכלול רק אתרים שבהם נתגלה מספר רב של צלמיות, כדי שניתן יהיה לראות בהם מדגם.
5 הנתונים העיקריים של התקופה ההלניסטית מוצגים בטבלה להלן.
6 רשימת הצלמיות בארץ טבלה השוואית של סוגי עבודה זרה המופיעים בממצא מחפירות מרכזיות מהתקופה ההלניסטית.
7 טבלה זו היא רק דוגמה למגוון הגדול של פולחנות שהיה בארץ. לכל עיר היו מספר אלים 'מועדפים', אלו זכו להופיע על מטבעות העיר, ובנוסף היו אנשים בודדים שסגדו לאלוהויות שונות. תושבי ארץ ישראל הכירו את האלים הנבטיים, את אלילי מצרים וכמובן גם את כל הפולחנות של אלי המרחב הסורי והפיניקי. על כל אלה נוספו כמובן האלים המאפיינים את התרבות ההלניסטית. תנופה רבה לפולחן האלילי בארץ הייתה לצבא הרומי. עד למרד החורבן הוצבו בארץ ישראל רק יחידות מעטות מחילות העזר, רובן בני הערים ההלניסטיות באזור. השפעתם הייתה מצומצמת שכן מספרם היה מועט, והאלים אותם עבדו יחידות אלו היו אותם אלים שתושבי הארץ הכירו כבר מהתקופה ההלניסטית.
8 הצבא הרומי העיקרי, כלומר לגיון שלם, הגיע רק לאחר מרד החורבן. לגיון שני הצטרף אליו בשנות העשרים של המאה השנייה. מאז ועד שנת 300 לספירה בערך הוצבו בפלשתינה-יודיאה שני לגיונות ומגוון חילות עזר שנספחו אליהם. בתוך האימפריה הרומית הייתה פלשתינה פרובינציה עם הכוח הצבאי הגדול ביותר, יחסית לגודל הפרובינציה. הצבא הרומי הביא עימו פולחנות רומיים, ובעיקר את פולחן הקיסר שהיה הפולחן הרשמי של הקיסרות הרומית. הקיסר עצמו נחשב לאל, עבדו אותו ופלחו לו. פסליו ניצבו בכל אתר ואתר ובמיוחד במקומות רשמיים, בפורום, באגורה ובכניסה למקדשים. היו כמובן מקדשים שהוקדשו רק לפולחן הקיסר, והיו מקדשים לאלים שונים, אך גם בהם ניצב צלמו של הקיסר. כל טקס פורמלי נפתח בפולחן הקיסר, וההשתתפות בו הייתה למעשה כרטיס הכניסה לחברה הרומית. פולחן זה מילא תפקיד של הצהרת נאמנות לאימפריה וכמובן 'נדחף' ומומן על ידי אוצר הממלכה, יותר מאשר פולחנים אחרים. במערב האימפריה פולחן הקיסר היה הפולחן הנפוץ ביותר שכן התשתית הקדם רומית הייתה מצומצמת וחסרת עומק חברתי ותרבותי. במזרח, פולחן הקיסר 'התחרה' מול פולחנות ותיקים יותר על תשומת הלב ועל המימון הציבורי, אך עדיין הוא זה שהיה נפוץ ביותר ביחידות הצבא ואצל נציגי השלטון האימפריאלי.
9 אם כן את הפולחנים השונים ניתן לחלק לארבע קבוצות עיקריות:
10 א. אלים מזרחיים בעלי שמות שמיים כגון בעל, דגן, עשתורת וכיוצא באלו. קבוצה זו כוללת אלילים מצריים, סוריים, נבטיים ופיניקיים.
11 ב. אלים ממוצא 'הלניסטי', שבאו לארץ עם הצבאות ההלניסטיים ועם ההתיישבות ההלניסטית.
12 ג. אלים רומיים כגון מרקוריס, וולקן וכיוצא באלו.
13 ד. פולחן הקיסר הרומי.
14 בנוסף לקבוצות אלו היו 'תערובות' שונות, דהיינו אלים מסוג אחד שזוהו עם אלים מסוג אחר. כגון זאוס היווני שזוהה עם יופיטר הרומי, ועם בעל, השמי-פיניקי כנעני, עשתורת שזוהתה עם אפרודיטה היוונית ועם ונוס הנוצרית. וכיוצא באלו. בנוסף היו פולחנות שהיו משותפים לשני אלים, כמו אפיס וסראפיס, וכן אלים מקומיים כגון בעל הליופוליס, או בעל כרמל דהיינו הגילוי המקומי של בעל באזור הכרמל. או זאוס מדבחאוס זאוס היווני שיש לו כינוי שמי מדבחאוס-מזבח בתצורה יוונית.
15 ממבט ראשון נראה שעבור חז"ל כל הפולחנות הזרים הם אותה 'עבודה זרה', כולם אסורים באותה מידה ואפילו עובדי זראתוסתרה עובדי האש והמאגים של בבל ומדי נחשבים לעובדי עבודה זרה. למרות שבעצם גם הם מתנגדים לפולחן פסלים ועבודתם דומה יותר לעבודה ב'שיתוף' ולא לעבודה זרה ממש. אבחנות אלו לא העסיקו את חז"ל, עבורם כל האלים הם אותו דבר. תפישה זו מלווה את מסכת עבודה זרה, בדרך כלל ההתנגדות היא ל'עבודה זרה' באופן כללי ללא פירוט. כך למשל המשנה בפ"א מ"ד דנה ביריד האלילי, בלי כל התייחסות לאיזה אליל הוקדש אותו יריד. יתרה מזו, במקבילות למשנה זו הוזכר יריד עזה שהוא כנראה חג הוורדים, שאיננו מוקדש לאל מסוים אלא הוא פסטיבל כללי רוזליה בלטינית. הוא הדין בפסטיבל בבוטנה שראשיתו באל האדומי בוטנה, אך המשכו כחג אלילי כללי. אמנם בהמשך התקופה מבחינים חכמים בין יריד פגאני רגיל ליריד מובהק, אך ההבחנה איננה תלויה בסוג האלים, אלא בעוצמת הגוון האלילי.
16 אם נאסר להכין תכשיטים לעבודה זרה פ"א מ"ח לא נאמר שיש סוגי עבודה זרה שהם מותרים. משנת פ"ג מ"ז מדגישה עץ בציידן שהיו עובדים אותו, לא נאמר לאיזה אל היו עובדים אותו, ואולי אף העץ היה קדוש לעצמו ללא זהות עם פולחן מסוים. מבחינה זו הוא עץ קדוש כמו עצי קודש יהודיים אלא שעצי הקדש היהודיים הם עבודת ה', ועצי קודש של הנוכרים הם עבודה זרה, פשוטה כמשמעה. לא אופייה של העבודה קובע את רמת האיסור, אלא היותה זרה לעבודת האל האמיתית של העם היהודי.
17 ברם, בסדרת מקורות אחרת נראה כאילו לא נאסרו סוגים מיוחדים של עבודה זרה. ואלו הן הראיות לכך:
18 א. רשימת החגים האסורים פ"א מ"ג כוללת בעיקר חגים של פולחן הקיסר, יום ההולדת שלו, 'קרטסיס', סטרונליה "יום שאחזו בו מלכות" תוספתא, פ"א ה"ד יום השלטון הרומי, יום תגלחת זמנו וכו'. כן כוללת הרשימה את סטרונליה ראש השנה הרומי. באותו הקשר נזכרת האפשרות שרק חגיגת אבל שיש בה שריפה נחשבת לעבודה זרה. איננו יודעים מה היקפה של הגבלה זו, אך בבירור אין מדובר בכל האלים אלא לכל היותר באלים ה'רומיים'.
19 ב. נאסרו רק צלמים שיש בידם ציפור או כדור, או שהצלם מחזיק מקל או סימן דומה פ"ג מ"א. גם צלמים כאלה מציירים בדרך כלל את השליט, בין אם זה אלכסנדר מוקדון בשעתו, או השליט הרומאי בשעתו. במקרה זה קיימת שם מחלוקת ויש דעה שכל הצלמים אסורים, אך קיימת דעה המגבילה את האיסור לפולחן הקיסר בלבד. בתוספתא להלכה זו פ"ה ה"א נזכר במיוחד דמות 'המניקה וסרפיס', מדובר בצלם מסוים של אישה מניקה וברור שלא כל הצלמים נאסרו.
20 ג. רק יריד "שנתנה מלכות" נאסר תוספתא, פ"א ה"ז, קל לשמוע בכך הד ליריד שיש לו זיקה לשלטון האימפריאלי בניגוד ליריד ותיק שקדם לשלטון הרומי, כגון האטליז המצטייר במקורותינו כשוק לגיטימי, למרות שמבחינה רומית האטליז זהה ליריד. בהקשר זה בתקופה האמוראית נוצר מדרג של ירידים שחלק מהם מותר וחלק אסור. מבחינתנו נראה שאלו שנאסרו הם ירידים מפורסמים וחשובים כלומר הפרסום קובע ואפילו לא סוג היריד.
21 ד. בספרות האמוראית מספר סיפורים על יהודים בתפוצות הקרובות לארץ ישראל, המשתתפים בפולחן אלילי לכל דבר. דוגמה לכך היא החגיגה בבוצרה. הפולחן שמתואר בבוצרה כולל הזלפה ומילוי בריכת מים. ריש לקיש כנראה אסר על הפולחן, אך רבי יוחנן התירו. דומה שלפחות בציבור רווחו היתרים שונים. ההיתר לרחוץ בבית מרחץ שבפסלו אפרודיטה הוא פשוט פ"ג מ"ד אך ההשתתפות בהזלפה בבוצרה היא השתתפות בפסטיבל ובעבודה זרה האופיינית לו, טקס עבודה זרה של ממש. לפחות בציבור רווחו היתרים מקומיים, שלא לכולם חז"ל התנגדו.
22 לפנינו אפוא שתי גישות. האחת מחילה את הלכות עבודה זרה על כל עבודה זרה כמשמעה המילולי, כל מה שאיננו עבודת ה' 'שלנו'. והשנייה המגבילה את האיסור בעיקר לטקסים רומיים בכלל ולפולחן הקיסר בפרט. אפשר לראות בשתי הגישות מחלוקת, כך הן מוצגות במשנה בפ"ג מ"א. יש דעה האוסרת כל פסל, ויש אחרת המגבילה את האיסור לפסלים המסמלים את השלטון. בזהירות ובחרדת קודש אנו מציעים גישה שונה משלבת. בפ"א מ"ג החגים השלטוניים הם דוגמאות בלבד וברור שכל חגי עבודה זרה נאסרו באותה מידה. ובכלל שתי הגישות מוצגות כל אחת כאמת כללית פשוטה שאיננה בוויכוח. הוויכוח הוא אולי על הפרטים אבל לא העקרונות ה'מסדרים'. אנו מציעים שההתנגדות הייתה כלפי כל עבודה זרה. זו הייתה התנגדות דתית עקרונית, בהמשך למסורת המקראית. בתוך התנגדות כללית זו הייתה התנגדות מיוחדת לפולחן הקיסר. וזאת משלוש סיבות עיקריות.
23 1. מאבק נגד פולחן הקיסר היה גם מאבק בעל אופי לאומי. הקהילה היהודית, כקהילה סירבה להשתלב ולהיסחף בפולחן הקיסר. וחיפשו כל הזדמנות להפגין את ההתנגדות והריחוק. התנגדות זו ראשיתה עוד בהתנגדות להכניס את ניסי הצבא הרומי לירושלים, התנגדות להצבת פסלו של קליגולה בהיכל ובהזדמנויות אחרות. בכל אלו השלטון הרומי בימי בית שני קיבל במידה זו או אחרת את ההסתייגות היהודית, והכיל אותה. הנציב וורוס נמנע מלהכניס את סמלי הלגיון לירושלים והנציב פטרוניוס תמך בסתר בבקשתם של היהודים שלא להציב את פסל הקיסר במקדש. במקום הצבת הפסל נהגה בירושלים הקרבה של כבש לשלום הקיסר על המזבח היהודי כך שה'זאב' האימפריאליסטי הושבע וה'כבש' היהודי לא ויתר על עקרונותיו אלא באופן חלקי. השלטון הרומי קיבל אפוא את ההבחנה, שמבחינת השלטון הייתה בלתי מתקבלת על הדעת, בין פולחן אלילי לפולחן בעל מטרות פוליטיות סמליות. בימי בית שני פולחן הקיסר והקיסרות הוצנע, גם על מטבעות הערים באזורים היהודיים לא נטבעו דמויות קיסרים מטבעות ירושלים, טבריה, ציפורי ועוד. לאחר החורבן הפסיק השלטון הרומי לרסן את עצמו. אבל עבור היהודים פולחן הקיסר לא היה עוד פולחן, אלא היה גם פולחן המסמל את הכיבוש הזר שעימו לא הושגה פשרה.
24 2. הפולחנות ההלניסטיים היו ותיקים, חלקם אף השתרשו בחברה והפכו מטקס אלילי לסתם טקס תרבותי לחגיגה מקומית, שוק עתיר פרנסה ותו לא. פסלי אלים ניצבו בכל גומחה אפשרית ואי אפשר היה להימנע מלעבור תחתם, ולראות אותם. הם הפכו לסמלי תרבות שהייתה מעט נסבלת, בדלית ברירה. הצגת תיאטרון או קרקס נפתחה בקורבן אך עיקרה לא היה מעמד אלילי, אלא מפגן תרבותי. בניגוד לכך הפולחן הרומי חדר לארץ עם הצבא הרומי, כלומר מאוחר יחסית, לאחר המרד הגדול ומעט לפני מרד בר כוכבא. כך למשל היהודים שהשתתפו בטקס המים האלילי בבוצרה יכלו לומר לעצמם שהם משתתפים בטקס תרבותי המאפיין את התרבות המקומית. ובכלל המעבר בין טקס של תרבות, לטקס אלילי הוא לעיתים דק ואפשר לעצום עיניים ולהתעלם ממנו. כשם שהרפואה הייתה בחלקה פעילות אלילית ובחלקה פעילות רפואית לכל דבר, ומציאת הגבול בין שני המרכיבים היתה בלתי אפשרית.
25 3. יש לזכור שהנחיות חכמים להרחקת עבודה זרה לא תמיד נשמרו. עדות לכך יש בספרות המאגית. בקמיעות מתקיים 'סינקרתיזמוס מושלם. 'יהו' או 'צבאות' מופיעים בקמיעות אליליים, וקמיעות יהודיים עשויים לכלול שמות אלים. זו עדות שבציבור ההבחנה בין עבודת ה' ותפילה לה' לבין עבודה זרה היתה מטושטשת. מן הסתם, חכמים התנגדו לכך, אך הקמיעות מייצגים פן מקובל בציבור, אולי אפילו יותר מקובל מזה של חכמים. כל זאת בדבר הקשר בין עבודת ה' לעבודתם של אלים הלניסטיים או שמיים. אבל האלים הרומיים היו נטע זר במזרח, הסוכן העיקרי להפצתם היו החיילים הרומים שגם הם היו נטע זר באוכלוסיית הארץ.
26 שלוש אלו הן סיבות אפשריות להדגשת ההתנגדות לפולחן הרומי, כאן מצאו חכמים הסכמה יותר גדולה לאיסוריהם, כאן הדוגמאות היו ברורות, דיברו על לב הציבור והובנו על ידו. חכמים התנגדו גם לכל צורה אחרת של עבודה זרה, אך פחות בתקיפות ודבריהם אף התקבלו כנראה בציבור.
27 חז"ל הדגישו אפוא את הפן הלאומי שבהתנגדות לעבודה זרה, אך מעולם לא עלה על דעתם להתיר או להקל בהשתתפות פסיבית, וקל וחומר בהשתתפות אקטיבית בפולחן זר, באשר הוא זר.
28 בשולי סיכום זה נוסיף שהיהודים השתתפו בדרכם בפולחן הקיסר. הם הקדישו בתי כנסת לשליט הרומי, כגון כנישתא דאסוירוס ברומא, וכן המבנה בקציון בית כנסת או מבנה אחר שהקדישו היהודים לכבוד הקיסר מבית סוורוס. בדרך זו היו מוכנים יהודים להשתתף, או נאלצו להשתתף, בפולחן הקיסר. אך הם שמרו על התנגדות קיצונית לפולחן הקיסר כאל.